תוספות על בבא מציעא ל״א

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא ל״א
1 בְּאִסְרַטְיָא וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. טַלִּית בְּצַד גָּדֵר, קַרְדּוֹם בְּצַד גָּדֵר, וּפָרָה רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים – אֵין זוֹ אֲבֵידָה. שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. רָאָה מַיִם שֶׁשּׁוֹטְפִין וּבָאִין – הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם.
2 אָמַר רָבָא: ״לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ״ – לְרַבּוֹת אֲבֵידַת קַרְקַע. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָא לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, רָאָה מַיִם שֶׁשּׁוֹטְפִין וּבָאִין הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם.
3 אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעַי תְּסַיְּיעַן, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּדְאִיכָּא עוּמְרִין. אִי דְּאִיכָּא עוּמְרִין, מַאי לְמֵימְרָא – לָא צְרִיכָא, דְּאִית בַּהּ עוּמְרִין דִּצְרִיכִי לְאַרְעָא, מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּצְרִיכִי לְאַרְעָא, כִּי גּוּפַהּ דְּאַרְעָא דָּמַיִין, קָא מַשְׁמַע לַן.
4 מָצָא חֲמוֹר וּפָרָה וְכוּ׳. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא! אָמְרַתְּ: מָצָא חֲמוֹר וּפָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵידָה, רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ הוּא דְּלָא הָווּ אֲבֵידָה, הָא רָצָה בַּדֶּרֶךְ וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים הָוְיָא אֲבֵידָה. אֵימָא סֵיפָא: חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הוּא דְּהָוְיָא אֲבֵידָה, הָא רָצָה בַּדֶּרֶךְ וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים – אֵין זוֹ אֲבֵידָה!
5 אָמַר אַבָּיֵי: ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״; תְּנָא רוֹעָה בַּדֶּרֶךְ דְּלָא הָוְיָא אֲבֵידָה, וְהוּא הַדִּין לְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים. תְּנָא רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים דְּהָוְיָא אֲבֵידָה, וְהוּא הַדִּין לְרָצָה בַּדֶּרֶךְ.
6 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״ – לִיתְנֵי קִילְּתָא, וְכׇל שֶׁכֵּן חֲמִירְתָּא. לִיתְנֵי רָצָה בַּדֶּרֶךְ דְּהָוְיָא אֲבֵידָה, וְכׇל שֶׁכֵּן רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים. וְלִתְנֵי רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים, דְּלָא הָוְיָא אֲבֵידָה, וְכׇל שֶׁכֵּן רוֹעָה בַּדֶּרֶךְ.
7 אֶלָּא אָמַר רָבָא: רָצָה אַרָצָה לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַפַּהּ לְגַבֵּי דַּבְרָא, הָא דְּאַפַּהּ לְגַבֵּי מָתָא.
8 רוֹעָה אַרוֹעָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲבֵידַת גּוּפָהּ, כָּאן בַּאֲבֵידַת קַרְקַע.
9 כִּי קָתָנֵי רוֹעָה בַּדֶּרֶךְ לָא הָוְיָא אֲבֵידָה, הָא רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים הָוְיָא אֲבֵידָה בַּאֲבֵידַת קַרְקַע. וְכִי קָתָנֵי רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הָוְיָא אֲבֵידָה, הָא רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים לָא הָוְיָא אֲבֵידָה בַּאֲבֵידַת גּוּפָהּ, דְּרָצָה בֵּין הַכְּרָמִים מִסְתַּקְּבָא, וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים לָא מִסְתַּקְּבָא.
10 וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים, נְהִי דְּלָא מִסְתַּקְּבָא תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם אֲבֵידַת קַרְקַע! בִּדְגוֹי.
11 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם אֲבֵידַת גּוּפָהּ, דְּדִלְמָא קָטְלוּ לַהּ! בְּאַתְרָא דְּמַתְרוּ וַהֲדַר קָטְלִי. וְדִלְמָא אַתְרוֹ בָּהּ! אִי אַתְרוֹ בַּהּ וְלָא אִזְדְּהַרוּ בַּהּ, וַדַּאי אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא.
12 הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא, אֵימָא: ״הָשֵׁב״ חֲדָא זִמְנָא, ״תְּשִׁיבֵם״ תְּרֵי זִמְנֵי!
13 אֲמַר לֵיהּ: ״הָשֵׁב״ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע, ״תְּשִׁיבֵם״ אֵין לִי אֶלָּא לְבֵיתוֹ, לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשִׁיבֵם״, מִכׇּל מָקוֹם. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמִינַּטְרָא, פְּשִׁיטָא. אִי דְּלָא מִינַּטְרָא, אַמַּאי?
14 לְעוֹלָם דְּמִינַּטְרָא, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּלָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: הַכֹּל צְרִיכִין דַּעַת בְּעָלִים, חוּץ מֵהֲשָׁבַת אֲבֵידָה, שֶׁהַתּוֹרָה רִיבְּתָה הֲשָׁבוֹת הַרְבֵּה.
15 ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח״, אֵימָא: ״שַׁלֵּחַ״ חֲדָא זִימְנָא, ״תְּשַׁלַּח״ תְּרֵי זִמְנֵי!
16 אֲמַר לֵיהּ: ״שַׁלֵּחַ״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע. ״תְּשַׁלַּח״ אֵין לִי אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, לִדְבַר מִצְוָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשַׁלַּח״, מִכׇּל מָקוֹם.
17 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: וְאֵימָא ״הוֹכֵחַ״ חֲדָא זִימְנָא, ״תּוֹכִיחַ״ תְּרֵי זִמְנֵי?
18 אֲמַר לֵיהּ: ״הוֹכֵחַ״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע. ״תּוֹכִיחַ״ – אֵין לִי אֶלָּא הָרַב לְתַלְמִיד. תַּלְמִיד לְרַב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״, מִכׇּל מָקוֹם.
19 ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא בְּעָלָיו עִמּוֹ. שֶׁאֵין בְּעָלָיו עִמּוֹ, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עָזֹב תַּעֲזֹב״, מִכׇּל מָקוֹם.
20 ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא בְּעָלָיו עִמּוֹ. שֶׁאֵין בְּעָלָיו עִמּוֹ, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָקֵם תָּקִים״, מִכׇּל מָקוֹם.
21 וּלְמָה לֵיהּ לְמִכְתַּב פְּרִיקָה, וּלְמָה לֵיהּ לְמִכְתַּב טְעִינָה? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא פְּרִיקָה – הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְאִיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס, אֲבָל טְעִינָה, דְּלָאו צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אִיכָּא וְלָא חֶסְרוֹן כִּיס אִיכָּא, אֵימָא לָא.
22 וְאִי אַשְׁמְעִינַן טְעִינָה מִשּׁוּם דִּבְשָׂכָר, אֲבָל פְּרִיקָה דִּבְחִנָּם, אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
23 וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: אַף טְעִינָה בְּחִנָּם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי.
24 לְמָה לִי לְמִכְתַּב הָנֵי תַּרְתֵּי, וּלְמָה לִי לְמִכְתַּב אֲבֵידָה? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּצַעֲרָא דְּמָרַהּ אִיתָא, צַעֲרָא דִּידַהּ אִיתָא. אֲבָל אֲבֵידָה, דְּצַעֲרָא דְּמָרַהּ אִיתָא וְצַעֲרָא דִּידַהּ לֵיתָא, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן אֲבֵידָה – מִשּׁוּם דְּלֵיתֵאּ לְמָרַהּ בַּהֲדַהּ,
25 אֲבָל הָנֵי תַּרְתֵּי דְּאִיתֵאּ לְמָרַהּ בַּהֲדַהּ, אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
26 ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה״, אֵין לִי אֶלָּא בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ. מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לַהֲמִיתוֹ בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוֹת יוּמַת״, מִכׇּל מָקוֹם.
27 ״הַכֵּה תַכֶּה״, אֵין לִי אֶלָּא בְּהַכָּאָה הַכְּתוּבָה בָּהֶן, מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתָן בְּהַכָּאָה הַכְּתוּבָה בָּהֶן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לְהַכּוֹתָן בְּכׇל הַכָּאָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֵּה תַכֶּה״, מִכׇּל מָקוֹם.
28 ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין. מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״, מִכׇּל מָקוֹם.
29 ״חָבֹל תַּחְבֹּל״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּרְשׁוּת. מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חָבֹל תַּחְבֹּל״, מִכׇּל מָקוֹם.
30 וְהָנֵי תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי? חַד לִכְסוּת יוֹם, וְחַד לִכְסוּת לַיְלָה.
31 ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח״, אֵין לִי אֶלָּא לַעֲנִיֵּי עִירֶךָ. לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח״, מִכׇּל מָקוֹם.
32 ״נָתֹן תִּתֵּן״, אֵין לִי אֶלָּא מַתָּנָה מְרוּבָּה. מַתָּנָה מוּעֶטֶת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נָתֹן תִּתֵּן״, מִכׇּל מָקוֹם.
33 ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ מַעֲנִיקִין. לֹא נִתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק״, מִכׇּל מָקוֹם.
34 וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּאָמַר: נִתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ – מַעֲנִיקִין לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ – אֵין מַעֲנִיקִין, ״תַּעֲנִיק״ לְמָה לִי? דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
35 ״הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אָמַר רַחֲמָנָא: תֵּן לוֹ דֶּרֶךְ הַלְוָאָה. יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״, מִכׇּל מָקוֹם.
36 וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ, ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״ לְמָה לִי? דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
37 הָיָה בָּטֵל מִן הַסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ ״תֵּן לִי סֶלַע״, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. תְּנַן: נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.
38 מַאי כְּפוֹעֵל בָּטֵל? אָמַר אַבָּיֵי: כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה, דִּבְטַל מִינַּהּ.
39 אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם. אִיסּוּר וְרַב סָפְרָא עֲבֻיד עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲזַל רַב סָפְרָא פְּלַג לֵיהּ בְּלָא דַּעְתֵּיהּ דְּאִיסּוּר בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי תְּלָתָא דִּפְלַגְתְּ קַמַּיְיהוּ, אִי נָמֵי
פירוש תוספות על בבא מציעא ל״א
1 קורדום בצד גדר - פירשתי לעיל בבא מציעא כה: סד"ה ואם נטל:
2 למה לי למכתב רחמנא פריקה כו' - אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן בבא מציעא דף לב. דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה:
3 לרבי שמעון לא מסיימי קראי - תימה דלקמן בבא מציעא דף לב. משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן בבא מציעא דף לב: והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה:
4 אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו - ואע"ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא קא משמע לן:
5 אין לי אלא משכנו - פרשתי בהמקבל לקמן בבא מציעא דף קיג.:
6 דברה תורה כלשון בני אדם - וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל דלא מסיימי קראי ובר"ה דף ח. דריש נמי ר"ש עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וי"ל דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך ובריש השואל לקמן בבא מציעא דף צד: ושם ד"ה אלא דאמר אם גנב אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת"ל יגנב ופריך למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר התם נמי איכא הוכחה דגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה:
7 כפועל בטל - פירשנו באיזהו נשך לקמן בבא מציעא דף סח. ושם ד"ה ונותן:
8 אם יש שם ב"ד יתנה בפניהם - שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב"ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא ב"ד אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב ואי בפני ב"ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבידה למה יתנו ב"ד ליתן לו כל שכרו א"כ מה ירויחו הבעלים וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכה"ג משני בסוף השוכר את הפועלים לקמן בבא מציעא דף צג: וא"ת דהכא משלם לכל הפחות השכירות כפועל בטל וכן משני לקמן בסוף השוכר את הפועלים שם גבי רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ש"ש בשכר וש"ח בחנם חייב וש"ש שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה"ב ואילו בפרק הגוזל בתרא ב"ק דף קטו: תנן שטף נהר את חמורו וחמור חבירו הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואין משלם לו דמי חמורו שטבע וי"ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר ליה מהפקירא קזכינא כדאיתא התם ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו וא"ת הכא אמאי נוטל שכר וכן לקמן ש"ח שאין צריך לקדם בשכר אם קידם אמאי נוטלו מבעה"ב האמרי' פר' הכונס בבא קמא דף נח. וש"ה אי דמבריח ארי מנכסי חבירו פטור וללישנא בתרא דהכונס דמבריח ארי פטור משום דלית ליה פסידא אתי שפיר דהכא אית ליה פסידא אבל ללישנא קמא דקאמר דמבריח ארי מדעתו משמע אפילו אית ליה פסידא פטור כיון דמדעתו הוא קשה ואור"י דמבריח ארי פטור היינו דוקא שמצילו מפחד הארי שירא שיבא וקידם ברועים והבריחו דלא ברי הזיקא דבלא הצלתו יכול להיות שלא היה בא אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר אבידה דברי הזיקא ובא זה והציל נוטל שכרו וא"ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה בפרק אין בין המודר נדרים דף לג. ופרק בתרא דכתובות דף קח. ושם מחשבין ליה מבריח ארי אע"ג דברי הזיקא ואית ליה פסידא וי"ל דהתם נמי אין מצילו מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ולכך חשיב ליה כמבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפילו בב"ח דוחק מסיק בירושלמי והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי דהיינו מעין אותם הטעמים והא דקרי ליה בפ' ח"ה ב"ב דף נג. מבריח ארי נתן צרור ונטל צרור דסכר מינה מיא ואפיק מינה מיא אע"פ שמצילו מן ההפסד שהיה נהר שוטפה התם לא נקט לשון מבריח לענין שיפטר משכר הברחה אלא כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה אלא מגין עליה בעלמא שלא תבא לידי קלקול ונראה שגם ר"ת סובר דלא חשיב מבריח ארי במקום שמצילו מן ההפסד שהיה מעמיד ההיא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו כדמפרש בפ' בתרא דכתובות דף קח. ושם משום דאפשר שתהא עושה ואוכלת או תתפרנס מן הצדקה או מקרוביה שיתנו לה בחנם אבל שאר פריעת חוב אור"ת דאין זה מבריח ארי אלא מהנה גמור וירושלמי פליג אגמרא שלנו ולפ"ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבינו גרשום אבל רש"י פסק שיחזיר לו ביתו חנם בפ' הנזקין גיטין דף נח: ונראה דלא מבעיא אם קנאה בדמים שמציל הבעלים מן ההפסד שישלמו הבעלים אלא אפי' קנאן בשויו ולא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם ואפי בשויו ודמי למקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרי' שנותן שכרו עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא ועוד נר' אפי' ידוע בודאי שאפילו לא מיהר לקנותו היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו בין קנאן בדמים מרובים בין קנאן בדמים מועטים לא דמי למבריח ארי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא לידי נכרי וזה מוציאו מחזקת נכרי ומחזירו ליד ישראל נוטל מה שההנהו: